פסק-דין בתיק ע"פ 32070-05-12

1.         ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב ת"פ 13932-08-09 (כב' השופט ד' בארי). פסק הדין של בית-משפט קמא מורכב משלוש יחידות: הכרעת הדין, גזר הדין והכרעת-דין משלימה. השתלשלות הדברים שהכתיבה את הצורך בהכרעת דין משלימה תובהר בהמשך.

בהכרעת הדין, הן המקורית והן המשלימה, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; שבועת שקר וכן בידוי ראיות. על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 10,000 ש"ח וכן חוייב המערער לפצות את שלושת המתלוננים בתיק זה בסכום כולל של 200,000 ש"ח.

הערעור מתייחס הן להכרעת הדין  והן לגזר הדין לרבות רכיב הפיצוי.

עיקרי העובדות הרלוונטיות העולות מכתב האישום:

2.         פלוני, בשם סעדיה צבירי (להלן: " צבירי"), שנפטר לפני האירועים נושא כתב-אישום  זה רכש שטח אדמה של כ- 5 דונם באזור רישפון. המערער, כך על-פי הנטען, זייף בעצמו או על-ידי מי מטעמו שטר חוב על-סך 160,000 ש"ח (להלן: " השטר"), שנעשה, כביכול, בשנת 1994 על-ידי צבירי לטובת חברה בשם א.י.א חלופה 1990 בע"מ  (להלן: " החברה"). החברה היתה בבעלות המערער בעבר ונמחקה מרישום בשנת 1999. נבהיר, כי למערער לא יוחסה עבירת זיוף, אולם בעובדות כתב האישום נטען כאמור לעיל. בדיעבד, נקודת המוצא ממנה יצאה הכרעת הדין לדרך היתה, כי השטר מזוייף ועובדה זו אינה שנוייה במחלוקת. המערער הגיש את השטר ללשכת ההוצאה לפועל בטענה שהוא הזוכה על-פי שטר זה. לצורך הטיפול בהליכי הוצאה לפועל, העביר המערער את השטר לעו"ד ושימש כשליח למסירת מסמכי הוצאה לפועל לצבירי. בכתב האישום נטען, כי המערער הציג מצג שווא בפני לשכת להוצאה לפועל, ולפיו " סירב צבירי לקבל את המסמכים וכי לא נמצא איש בבית צבירי ולכן הדביק את המסמכים על דלת הבית". על-פניו, מדובר בשתי וריאציות שונות לעניין מסירת המסמכים לצבירי, ולנושא זה הוקדש חלק לא מבוטל מהדיון בבית-משפט קמא. מכל מקום, שתי הווריאציות הופיעו על אישור המסירה שהומצא, כאמור, ללשכת ההוצל"פ (להלן: "אישור המסירה הכוזב"). לכך צירף המערער תצהיר, שעל-פי הנטען הוא תצהיר שקר. המערער הצהיר כי ביקר בכתובתו של צבירי, מסר לו את המסמכים וצבירי סירב לחתום על קבלתם. בהסתמך על אישור המסירה והתצהיר, מונה כונס נכסים לנכס ובסופו של דבר, נמכר הנכס והמערער קיבל מכונס הנכסים סך 390,000 ש"ח. בכתב האישום טענה המדינה, כי המערער קיבל 200,000 ש"ח, אולם מאוחר יותר ביקשה לתקן את כתב האישום ונקבה בסכום של 390,000 ש"ח ש"ח. בית המשפט נענה לבקשת התיקון (פרוטוקול מיום 26.1.2011 עמ' 14). 

אליבא דהמדינה, המערך העובדתי דלעיל מבסס את כל שלוש העבירות שיוחסו למערער. המערער קיבל את הסכום במרמה, תוך שימוש בראיות בדויות שהוצגו לרשות משפטית.  המערער מסר תצהיר שקר ללשכת ההוצאה לפועל, ומכאן העבירה של שבועת שקר. הנסיבות המחמירות מתבטאות בתחכום בהיקף ובכך שמושא ההטעיה היתה רשות שיפוטית- לשכת ההוצאה לפועל. להשלמת התמונה נציין כי כתב האישום כלל חלק נוסף שבו יוחסו עבירות בעלות אופי דומה למי שהיה נאשם מספר 2 בתיק. נאשם זה נפטר. הכרעת הדין אינה עוסקת בו, שעל-כן אין מקום לפרט את החלק המתייחס אליו. 

עיקרי גרסת המערער בבית משפט קמא ועובדות מרכזיות נוספות:

3.         לטענת המערער, את השטר קיבל מאדם בשם אורי ירון (להלן: "ירון"), שנפטר בינתיים. גירסת המערער על נסיבות קבלת השטר היתה כדלקמן: ירון היה מג"ד שלו והציל את חייו במלחמת יום הכיפורים ולפיכך, נחלץ לעזרתו כאשר זה האחרון פנה אליו בבקשת סיוע. המערער הציע לירון להקים חברה משותפת, שרוב המניות יהיו בידיו של ירון, והחברה תרכוש מכונה לשטיפת מכוניות. ירון יפעיל מכונה זו וכך יתפרנס. כך אכן אירע, ולצורך זה נתן לירון הלוואה של 120,000 דולר. הוא עצמו, קרי - המערער, רכש את המכונה וירון הפעיל אותה. לימים נקלע לקשיים כספיים, ואז דרש מירון את פרעון החוב. ירון דחה אותו אולם, בסופו של דבר, העביר לו את השטר שמדובר בו וכן 10,000 ש"ח במזומן.

כל האמור לעיל לא תועד במסמכים, לא ההלוואה שניתנה לירון, לא השותפות ואף לא מתן שטר החוב על-סך 160,000 ש"ח כחלק מפירעון החוב.  את השטר העביר המערער, כך לדבריו, לעו"ד משה זלצר (להלן: " זלצר") מתל-אביב על-מנת שזה האחרון יטפל בגבייתו בהליכי הוצאה לפועל. זלצר הוא זה שגילה שלצבירי יש מגרשים, שאותם ניתן לממש בדרך לפרעון השטר. לא היתה מחלוקת כי המערער הוא זה שהלך למסור לצבירי את מסמכי ההוצאה לפועל והמציא את אישור המסירה, ששימש בסיס להליכים.

באשר לאופן ההמצאה, היו בפי המערער מספר גירסאות: צבירי לא היה בבית, ולכן המסמכים הודבקו על הדלת. לחילופין, צבירי סירב לחתום. כך נכתב בתצהיר מיום 10.1.2001, שאומת על-ידי זלצר. אליבא דעו"ד זלצר, המערער גם טען בפניו, כי בנוסף לסירובו לחתום אמר לו החייב (צבירי): "אני אדאג שלא תצליחו לגבות ממני דבר" (ת/41: "דו"ח פעולות לבקשה למתן הוראות לכינוס נכסים"). גם באשר למספר הפעמים בהם ביקר בביתו של צבירי, היו בפי המערער יותר מגירסה אחת. כך, למשל, בהודעה מיום 14.9.2008 (עמ' 2 משורה 10 - 11) טען, כי היה בבית הדירות של צבירי בבת-ים מספר פעמים, אך לא הצליח למצוא אותו. זאת בניגוד להודעה קודמת בה טען, כי היה רק פעם אחת. המערער יצא עם חוקר המשטרה כדי להצביע בפניו על מקום מגוריו של צבירי. המערער לא היה עקבי באשר לבניין המדוייק שבו התגורר צבירי. בסופו של דבר, הצביע על בית-דירות מסויים. דא עקא, שיחה עם פקידה ותיקה העובדת במקום 15 שנה, לא אישרה כי צבירי התגורר אי-פעם בדירה שבמספרה נקב המערער. מפי אותה פקידה הוברר, כי הכניסה לדירה כלשהי עוברת דרכה, קרי - היא מתקשרת לבעל הדירה ומוודאת את הגעתו של האורח. כדי להתגבר על גירסה זו טען המערער, בין היתר, כי נכנס לבנין מהכניסה האחורית ולא מהכניסה הראשית. האמור לעיל מספק סקירה שטחית, שאינה יורדת לפרטים של עיקרי גירסת המערער הוא אינו נותן תמונה אמיתית באשר לסתירות וההתפתחויות בגירסה במקומות ובמועדים השונים בהם הושמעה (הכוונה למספר חקירות במשטרה והעדות בבית המשפט).

4.         בחזרה לרצף האירועים:

לא היתה מחלוקת על-כך, כי זלצר העביר את הטיפול בגביית השטר לעו"ד אחר בשם צבי טהורי (להלן: "טהורי"). זלצר הסביר בבית המשפט את המניעים שהביאו אותו בזמנו להעביר את הטיפול לעו"ד אחר, ובית-משפט קמא קיבל את גירסתו בנקודה זו. בסופו של דבר, נמכר הנכס, לאחר התמחרות שנערכה בפני טהורי. טהורי, כך לדבריו, שילם חלק מהתמורה לצבירי, אותו זיהה באמצעות דרכונו. לא היתה מחלוקת על-כך כי טהורי מעולם לא ראה את צבירי. בכתב האישום נטען, כי מי שהיה נאשם 2 (שכזכור נפטר), הוא ששלח לטהורי אדם שהתחזה בפניו באמצעות דרכון מזוייף כצבירי. כדי להעביר את הנכס בטאבו, היה צורך בתצהיר זיהוי. בדיעבד, אין מחלוקת כי תצהיר הזיהוי (ת/1ה) מזוייף. יחד עם זאת, עריכת תצהיר הזיהוי המזוייף לא יוחסה מלכתחילה בכתב האישום למערער שבפנינו.

עיקר ממצאיו של בית-משפט קמא

5.         כדרכם של תיקים מסוג זה, שבהם המחלוקת היא עובדתית, הקביעות העיקריות בהכרעת הדין הינן קביעות שעניינן מהימנות. המסמך המרכזי בפרשה זו הינו השטר שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל והביא, בסוף הדרך, לכך שהמערער קיבל סך של 390,000 ש"ח. בית-משפט קמא דחה את גירסתו של המערער, באשר לנסיבות קבלת השטר. דחיית הגירסה נשענת, הן על התרשמותו של בית-משפט קמא מהמערער והן על בחינת העובדות, לרבות גירסאותיו של המערער לגופן.

באשר לטענה כי השטר מהווה פרעון הלוואה שנתן המערער בזמנו לירון: הטענה, כך על-פי קביעת בית המשפט, לא נתמכת ואינה מתועדת בשום מסמך. מכונת השטיפה היתה ונשארה רשומה על-שם החברה שהיתה בשליטת המערער. המערער לא ידע לציין פרטים מינימליים באשר להלוואה. התנהלותו של המערער ביחס לירון מעלה תהיות של ממש. מחד גיסא - נתן לו את ההלוואה; מאידך גיסא - השתלט "השתלטות עויינת" על מכונת השטיפה. בשורה התחתונה, כאמור, הקביעה היא כי הגירסה אינה ראוייה לאמון. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר כבר בשלב זה, כי קריסתה של הגירסה בדבר מתן השטר למערער די בה, בפני עצמה, כדי להכתיב את המסקנה הסופית בתיק זה, והדברים יובהרו בהמשך.

6.         ממצאיו הנוספים של בית-משפט קמא מתייחסים להמשך הדרך. כפי שצויין לעיל, המערער טען כי הוא זה שמסר את הצו לחייב לצבירי. באשר לדרך ההמצאה היו, כזכור, בפיו מספר גירסאות. אליבא דבית-משפט קמא, אף אחת מהגירסאות איננה אמינה. המערער, כך לשיטתו של בית-משפט קמא, נתן תצהיר כוזב, ולפיו החייב סירב לקבל את ההזמנה ומילא פרטים כוזבים בטופס אישור המסירה. בית-משפט קמא קיבל את גירסתו של זלצר, ולפיה אמר לו המערער כי שוחח עם החייב (צבירי), וזה האחרון אמר שלא יוכלו לקבל ממנו את הכסף. בשורה התחתונה, מסקנתו של בית-משפט קמא היתה, כי המערער פעל כפי שפעל, משום שהיה מודע לכך, כי "אין חייב בשם צבירי באותה כתובת בבת-ים וכי שטר החוב שברשותו הינו שטר חוב מזוייף".

בגירסתו של זלצר, ששימשה נדבך מרכזי וחשוב בפרשה, נתן בית-משפט קמא אמון: "עו"ד זלצר עשה עלי רושם אמין". זלצר הודה, כי פתח את תיק ההוצאה לפועל תוך רישום פרטים לא נכונים אודות החייב. רישום בלתי-נכון זה תרם לביצוע העיסקה של מכירת המגרש . בית-משפט קמא לא התעלם מעובדה זו, ועדיין סבר , כאמור, כי מדובר בעד מהימן. באשר לתצהיר הזיהוי (ת/1ה) קבע בית-משפט קמא, כי הוא לא נערך על-ידי זלצר וזה האחרון לא העבירו לטהורי. המערער הוא שהעביר תצהיר זה לידיו של טהורי. בניגוד לזלצר, עדותו של טהורי לא זכתה לאמון ובית-משפט קמא סבר כי היא בעייתית. יחד עם זאת, העדיף בית-משפט קמא את גירסת טהורי על-פני גירסת המערער באשר לקבלת התמורה. הקביעה העובדתית היא כי המערער קיבל בסוף הדרך את הכסף מטהורי, ובכך הושלמה קבלת "הדבר", קרי - (תמורת השטר) במירמה.

בסיומה של הכרעת הדין הרשיע בית-משפט קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בדיעבד, בגזר הדין ציין בית-משפט קמא, כי המערער הורשע בקבלת דבר במירמה, מבלי להתייחס לעבירות הנוספות (שבועת שקר ובידוי ראיות). בהודעת הערעור ייחס הסניגור משמעות רבה לכך, שבית-משפט קמא לא הזכיר את העבירות הנוספות בגזר הדין (ראה סעיף 6 לערעור על הכרעת הדין וכן סעיף 3 לערעור על גזר הדין וסעיפים נוספים). כדי להסיר נושא זה מעל הפרק נאמר, כי אין לכך בעינינו כל משמעות. מדובר בהשמטה מקרית של בית-משפט קמא בגזר הדין, שמא משום שגזר הדין ניתן זמן רב לאחר הכרעת הדין, ומאומה לא מעבר לכך.